Virus, inundaciones, amanecer

Por Sarah Gelb

AGRADECIEMIENTOS

AL señor    M.Z

A la señorita R.F

 Ambos han confiado en mí

Editorial NEMA

EL VIRUS DE LA HISTERIA DE NUTRICION

LOS ACONTECIMIENTOS SON FICTICIOS AL IGUAL QUE SUS PERSONAJES.

Escrito en la fría noche de TEL AVIV

2009

POR SARAH GELB

CON AMOR PARA TI MI AMADO

Santiago Parral bajaba del avión a las 1300h del lunes 5 mayo proveniente de Francia. El aeropuerto se desbordaba de personas que querían viajaban al exterior. Parado en el centro del hall del aeropuerto las veía, desesperadas tratando de conseguir un boleto de ida a donde fuere.

Dos hombres de negro se acercaron a él y se presentaron como agentes de investigación nacional. El auto mercedes Benz oscuro, con vidrios ahumados los esperaba. Se dirigieron hacia el este. Santiago ni siquiera tino a mirar en dirección a Montevideo. El automóvil llego a una estancia en Canelones a 30 kilómetros de la capital camuflada entre los eucaliptus,  carpas militares y los pocos tanques y helicópteros del interior del país con los que contaban.

Al bajar, el jefe del departamento de investigaron y el comandante del ejercito nacional le daban la bienvenida.

El interrogatorio comenzó amable. Luego de las preguntas de rutina la conversación se torno hostil, cuando sobre la mesa de aluminio cayó un diario estudiantil que había sido encontrado en una de las carteras de las estudiantes. En la portaba del diario se veía la imagen de una mujer mayor, canosa, destrozando una computadora con una silla. Santiago lo conocía, él lo había escrito hacia ya veinte años atrás. El titulo de ese ejemplar era “la nutrición causa histeria”. Santiago trato de explicarles que  no tenia anda que ver con las estudiantes asesinas, que ni siquiera las conocía, pero su defensa no fue tomada con credibilidad y no tuvo otra opción que colaborar en todo en lo que se lo requiriera.

Al salir de la estancia se dirigió a la casa de Marcelo Zapatos como le ordenó el jefe de inteligencia y el comandante, ubicada también a las afueras de la ciudad.

Marcelo lo recibió arqueando las cejas, el abrazo fue de eterno placer y de un beso en la frente por parte de Santiago.

Marcelo no estaba informado sobre las causantes iniciales del virus, y tampoco conocía a las estudiantes. Santiago comprobó lo que pensaba. Las autoridades estaban confundidas. Era un error. El virus había sido causado accidentalmente.

Por la mañana Santiago desayunaba junto a Marcelo y su hermosa familia. Las líneas de teléfono y celular habían estado desconectadas desde el primer día. El celular de Marcelo sonó. Corrió a su habitación, era Leticia, su compañera de carrera y miembra de directiva. Marcelo quedaba atónito con la boca abierta al escuchar a Leticia decirle que se encontraba en el hospital de clínicas desde hacia dos días. En pleno caos y ataques de histéricos virosos había perdido su celular. Marcelo era el contacto telefónico que la compañía le otorgaba para llamadas gratis infinitas. Ella no había sido atacada  a pesar que sabían de su presencia. Sin embargo la multitud de estos en todo el hospital la estremecía como para tener la idea loca de salir. La comunicación se corto. Marcelo trato de llamarla y la contestadota automática decía “al celular que esta llamando se encuentra apagado o fuera de cobertura. El celular de Marcelo vuelve a sonar y esta vez  contesta ansioso.

“Señor zapatos, escuchamos su conversación, les pedimos a usted y al señor Parral que se dirijan a la estancia de investigación nacional”.

Al llegar observaron un movimiento intenso en toda la estancia. Les comunicaron que partirían vía aérea a media noche. El general se negó rotundamente, no pondría en riesgo la vida de dos civiles.  Santiago extorsiono al jefe de inteligencia   tomando toda la responsabilidad por no colaborar si se lo requería. El comandante lo amenazó con llevarlo ante la justicia. Santiago le digo que no tenía nada que perder.

A las 2300 hs Partieron con los únicos helicópteros  con los que contaban.

Al llegar a la zona del hospital un helicóptero se separo del resto dirigiéndose a la azotea del mismo, mientras los otros cuatro  hacían de teros a 500 metros del hospital, dos de esos helicópteros fueron derivados por la armada de virosos, los otros dos se mantenían en el aire mientras el quinto aterrizaba en la azotea.

Santiago, Marcelo, y cuatro soldados bajaron con cascos-linternas, y todos armados. Se dirigieron a la escalera de caracol, al llegar al piso 15 dos soldados apagaron sus luces. Los otros dos se detuvieron, los iluminaron, y sonaron los disparos. Santiago y Marcelo apagaron sus luces y corrieron. Los soldados virosos prendieron nuevamente sus luces pero ya no estaban para apuntarles, aún recordaban el lugar.  Llegaron a la puerta de la escuela y comenzaron a gritarle a Leticia. La puerta se abrió y una mano  los chupo a los dos.

A santiago se le vino todo a la cabeza. Leticia había sido su amor  en toda la carrera, y sin que ella nunca lo supiera, su partida a Francia había sido en parte por ella. Ahora su adrenalina fluía como adolescente en primavera.

Luego del golpe de haber visto a Leticia, escuchó a Marcelo, que se quejaba del olor. Leticia los llevo al laboratorio que hacia 15 días se había inaugurado. Las cuatro estudiantes yacían en el piso, en pleno estado de descomposición. Santiago comenzó a vomitar, y Marcelo salio del laboratorio lo más rápido que pudo con Leticia. Ella ni siquiera se había tenido el coraje de tirar los cuerpos por el balcón y prefirió oler a los cuerpos pudriéndose minuto a minuto antes de tocar a uno de ellos. Los llevó hacia el departamento de alimentos, donde se desprendía el mismo olor. Las cuatro docentes asesinadas por las estudiantes a golpes de caño de tubería yacían también en el suelo.

Santiago y Marcelo taparon sus fosas nasales y sus bocas y tiraron los cuerpos desde el balcón de la cantina de nutrición.

Santiago fue el primero en despertarse. El ruido de la ciudad le hacia pensar que había sido una pesadilla. Pero inmediatamente veía a su lado y se encontraba a Leticia y Marcelo. Se asomó por la ventana del piso 13. La ciudad estaba en pleno movimiento, las calles ya estaban limpias de cuerpos y prácticamente los destrozos ya no existían, las personas caminaban en forma habitual, los ómnibus y taxis estaban llenos, y las camionetas escolares repletas. Al mirar hacia la derecha observó una tanda de camiones, escavadotas, tractores, obreros, y personas que observaban vestidas de traje como si fueran arquitectos.  Al mirar a la izquierda ceca del parque Batlle, se poda ver como pintaban la fachada de un restaurante. Dentro del  parque las personas paseaban a sus perros.

Al comenzar la tarde Golpearon la puerta. Santiago se asomo por la rendija de la cerradura. A dos metros de la puerta se encontraba inmóvil uno de los virosos. Tenía la piel pálida, ojos rojos, pelo canoso, y los dientes relucidamente blancos. Comenzó a gritar, pero no se acercaba a la puerta. Pronto se sumo uno mas, y luego otro, hasta llegar a diez los virosos enfurecidos frente a la puerta de la escuela sin atravesarla. Leticia les pregunto que querían, por que están haciendo todo eso. Los virosos respondieron que ellos tres eran inmunes, y que merecían morir.

Santiago admiraba a Leticia mientras ella comía los sándwiches en una de las mesas de la cantina. Pensaba que no había cambiado en nada, aún tenia esa vergüenza en su mirada, las mejillas rojizas, todavía comía de forma lenta como esperando que se lo prohibieran. Leticia poco lo miraba, no le daba esa chance.

Despertaron, ya era el cuarto día en el hospital, El agua había sido cortada. Solo contaban con medio bidón de la cantina. El día anterior Marcelo había sugerido ir por agua a uno de los otros pisos, pero santiago y Leticia no estuvieron de acuerdo.

Sin poder ni siquiera lavarse la cara ni los dientes, los 3 se reunieron en una de las mesas. Las hipótesis eran varias y todas sin sentido. Las conexiones no existían, pero los virosos estaban, al igual que el diario de Santiago. Media ciudad contaminada, la otra mitad inmune, prácticamente muerta, salvo por los que pudieron escapar.

Marcelo, sin poder dormir, fue el primero en asomarse a la ventana, “santiago, ¡están muertos! Si, mira, están muertos”, y se escucharon las  sirenas provenientes desde el este. El  jefe de investigación nacional bajaba de su limusina. La ciudad estaba limpia, pero cambiada.

El nuevo censo tras las los decesos de los todos los virosos y de las personas asesinadas desato que ningún habitante era obeso ni estaba en sobrepeso. Todos los sobrevivientes se encontraban en peso adecuado.

Santiago se colocaba su saco antes de partir hacia el aeropuerto, y antes de apagar el televisor una nutricionista grado 5, canosa, casi anoréxica  y con dedos nerviosos decía  “si, tenemos que prevenir el sobrepeso y la obesidad a través de los correctos hábitos alimentarios, no sea cosa que nos volvamos nuevamente unos virosos histéricos”

וירוס, שיטפונות, הזריחה
על ידי שרה גלב






תודותמר אל M.Z
מיס R.F

 לשניהם יש בי אמון
העריכה NEMA









וירוס היסטריה של תזונה



האירועים הם דמויות פיקטיביות LIKE.



נכתב בלילה קר של תל אביב
2009



לפי גלב שרה
עם אהבה אליך אהובתי






סנטיאגו פארה מהמטוס בשעה 1300 שעות ביום שני, מאי 5 מ בצרפת. שדה התעופה היה גדוש אנשים שרצו לנסוע לחו"ל. עומד במרכז האולם של התעופה ראיתי, מנסה נואשות להשיג כרטיס דרך אחת בכל מקום.
שני גברים שחורים ניגש אליו והציג את עצמם כסוכנים של המחקר הלאומי. הצבע מרצדס בנץ המכונית, עם חלונות כהים חיכה. הם פנו מזרחה. היעד סנטיאגו אפילו מבט לכיוון מונטווידאו. המכונית באה כדי להישאר בבית Canelones, 30 ק"מ מהבירה מוסווה בין עצי אקליפטוס, אוהלים צבאיים וטנקים כמה מסוקים בתוך המדינה מי לסמוך.
הנמכת ראש המחלקה נחקר מפקד הצבא הלאומי קיבלו אותו.
החקירה החלה מין. לאחר שאלות שגרתיות על השיחה היתה עוינת, כאשר אלומיניום על השולחן נפל עיתון הסטודנטים כי נמצאה באחד התיקים של התלמידים. על השער של העיתון וראיתי את התמונה של אישה מבוגרת, אפור, להרוס מחשב עם כיסא. סנטיאגו ידע שכתב כבר לפני כעשרים שנה. את הכותרת של הנושא, כי היה "לגרום להיסטריה תזונה." סנטיאגו ניסה להסביר כי אין לו הולך לעשות עם התלמידים רצחניים אשר אפילו לא יודע אותם, אבל ההגנה שלהם לא היה עשה עם אמינות לא היתה ברירה אלא לשתף פעולה בכל מה שנדרש.
לעזוב את החדר הלכנו לבית של נעלי מרסלו כמצווה על ידי ראש המודיעין ומפקד, הנמצא גם הוא בפאתי העיר.
מרסלו קיבל אותו בגבות מורמות, החיבוק היה תענוג נצחי נשיקה על המצח של סנטיאגו.
מרסלו לא נמסר הגורם הראשוני של הנגיף, וגם ידע התלמידים. סנטיאגו אישר את מה שחשבתי. הרשויות היו מבולבלים. זו היתה טעות. הווירוס כבר גרם בטעות.



סנטיאגו ארוחת בוקר עם מרסלו ואת המשפחה היפה שלו. קווי הטלפון הסלולרי היה מנותק מן היום הראשון. הטלפון הנייד של מרסלו צלצל. הוא רץ לחדרו, היה לטיסיה, בת זוגו ואת מדיניות הקריירה חבר. מרסלו היה המום בפה פעור כששמע לומר כי לטיציה היה במרפאה בבית החולים למשך יומיים. בתוך הכאוס מאוד היסטרית virosa התקפות איבדה את הטלפון הנייד שלו. מרסלו היה ליצור קשר עם הטלפון החברה נתנה לו להתקשר חינם ללא הגבלה. היא לא הותקפה אף שידעו על הנוכחות שלהם. עם זאת, רבים אלה סביב בית החולים כדי להיות רועד כמו מתוך רעיון מטורף. תקשורת היה לחתוך. מרסלו ניסה להתקשר המשיבון אמר "כי הוא קורא את הטלפון הנייד כבוי או נגישים. הטלפון הנייד של מרסלו מצלצל שוב, והפעם ענה בהתלהבות.
"נעלי לורד, להקשיב לשיחה שלהם, אנו מבקשים מכם ומר Parral כי כתובת המחקר הלאומית להישאר."
בהגיעם מצאו תנועה חזקה בכל החדר. הם דיווחו כי האוויר לעזוב בחצות. הגנרל סירב בכל תוקף, לא היה סיכון לחייהם של שני אזרחים. המודיעין סנטיאגו סחיטה הראשי לוקח אחריות מלאה על כך שלא לשתף פעולה אם הדבר נדרש. המפקד איים להביאו לדין. סנטיאגו אומר שיש לו מה להפסיד.









הם עזבו ב 2300 שעות עם המסוק רק לספור.
בהגיעו לאזור בית החולים במסוק מופרדים משאר הולך גג אחת, בעוד ארבעת האחרים היו של lapwings 500 מטרים מבית החולים, שני המסוקים האלה הופקו על ידי הצבא של זיהום ויראלי, השניים האחרים נשארו באוויר תוך החמישי נחת על הגג.
סנטיאגו, מרסלו, וארבעה חיילים ירדו עם קסדות, פנסים, וכל חמושים. הם הלכו אל המדרגות הלולייניות כדי להגיע לקומה 15 שני חיילים כבוי אורות שלהם. שני האחרים נעצרו, לאור אותם, שמע את היריות. מרסלו סנטיאגו וכיבה אורות שלהם רץ. החיילים תפסו Virosa האורות שלהם שוב, אבל הם לא היו מכוונים אליהם, עדיין זכר את המקום. הם הגיעו לדלת בית הספר והתחיל לצעוק לטיסיה. הדלת נפתחה ביד ללקק את שניהם.
בסנטיאגו הכל עלה במוחי. לטיסיה הייתה האהבה שלו לאורך המירוץ, ועל אף שהיא מעולם לא ידעה, נסיעתו לצרפת היה חלק בה. עכשיו האדרנלין שלך זורם כנער באביב.
לאחר ההלם של לראות את לטיסיה, הקשיב מרסלו, שהתלוננו על הריח. לטיסיה לקחת אותם למעבדה על 15 ימים כבר נחנך. ארבעת תלמידי שכבה על הרצפה, במצב של ריקבון. סנטיאגו החלו הקאות, מרסלו עזב את המעבדה מהר ככל שהוא יכול עם לטיסיה. היא אפילו לא היה את האומץ להוציא את הגופות מהמרפסת, והעדיף להריח את גופות נרקבות רגע לפני נגיעה אחת מהן. הוביל אותם אל מחלקת המזון, שם הוא הריח. ארבעת המורים נהרג על ידי המכות של התלמידים שכב צינור ביוב באדמה גם.
מרסלו סנטיאגו ועצר את אפם ועל פיהם הוציא את הגופות מן המרפסת של הבר תזונה.




סנטיאגו היה הראשון להתעורר. הרעש של העיר גרמה לו לחשוב שהוא היה סיוט. אבל מיד ראיתי הצד שלו היה ב 'ניפר ומארק. הוא הביט החוצה דרך החלון של הדירה 13. העיר היתה בעיצומה, ואת הרחובות היו נקיים של גופים ההריסות כמעט כבר לא קיימים, אנשים שהולכים על בסיס קבוע, אוטובוסים ומוניות בסיס היו מלאות, משאיות מלאות הספר. מבט ימינה היתה קבוצה של משאיות, escavadotas, טרקטורים, עובדים הצופים לבושים בחליפות כאילו הם אדריכלים. מבט שמאלה של נענע פארק Batlle, גזם לראות צייר את החזית של המסעדה. בתוך הפארק, אנשים מטיילים עם כלביהם.



בשעות אחר הצהריים המוקדמות דפק על הדלת. סנטיאגו הוא מראה את הסדק במנעול. שישה מטרים מהדלת היה עדיין אחד זיהום נגיפי. היה לו עור בהיר, עיניים אדומות, שיער אפור, ושיניים relucidamente לבן. הוא התחיל לצרוח, אך לא הגישה את הדלת. זמן קצר ביותר עוד אחד, ואז עוד, עד עשר virosa זועם על הדלת בלי להיכנס לבית הספר. לטיסיה שאל מה הם רוצים, כי הם עושים את כל זה. Virosa שלושה ענו כי הם היו החיסונית, וכן ראויים למות.



לטיסיה סנטיאגו התפעל בזמן שהיא אכלה סנדוויצ 'ים אחד השולחנות במזנון. חשבתי שיש דבר לא השתנה, עדיין היה את הבושה בעיניו, לחיים אדומות, עדיין אכלו לאט, כאילו ציפה שזה אסר. לטיסיה הקטנה הביטה בו שום סיכוי כזה.


התעורר, זה היה היום הרביעי בבית החולים, המים נותקו. רק חצי פחית בקנטינה. יום לפני הציע מרסלו להביא מים כדי באחת הקומות האחרות, אך לטיסיה סנטיאגו ואת חלקו.
לא ניתן אפילו לשטוף את הפנים או השיניים, כל 3 נאספים אחד השולחנות. ההנחות היו מגוונים וכל השטויות האלה. חיבורים לא היה קיים, אך זיהום נגיפי היו, כמו היומי סנטיאגו. העיר מדיה מזוהמים, והחצי השני החיסונית, מת כמעט, למעט מי יכול לברוח.



מרסלו, מצליח לישון, היה הראשון להביט החוצה דרך החלון, "ג 'יימס, הם מתים! כן, נראה, הם מתים, "ואנחנו שומעים את האזעקות מגיע מכיוון מזרח. ראש המחקר הלאומית יצאו בלימוזינה שלה. העיר היתה נקייה, אבל שונה.

מפקד חדש, לאחר מותם של כל זיהום ויראלי של ההרוגים היה שיחרר כי התושב לא היה מהשמנת יתר או מעודף משקל. ניצולי כולם היו במשקל.
סנטיאגו הניח את התיק שלו לפני היציאה לשדה התעופה, לפני כיבוי הטלוויזיה תזונאי כיתה 5, אפור, אצבעות אנורקסית כמעט עצבני ואמר "אם אנחנו צריכים למנוע עודף משקל והשמנה דרך הרגלי אכילה נכונה פן נהיה שוב virosa כמה היסטרית "