De las "ÚLTIMAS OREJAS QUE SOLO ESCUCHABAN"

Si de lejanías hemos vivido
Acorazados en el polvo
Creyendo en tú dios y no en el mío
Comencemos a abrazarnos
Despacito, de a poco
Que la sangre se derrama
Y poca vida nos va quedando

La última campana ha sonado
Nunca la escuchamos
Y tu, y yo, enemigos
A punto de morir
Abraza a esta piel por única vez
Que la campana se ha alejado

Si tus ojos están llorando
Los míos tienen dolor
De lo que estamos perdiendo
Porque la memoria va naciendo
En lapsos de segundos
Y dejo una historia junto a tu río

Si corrientes opuestas hemos sido
Ahora es todo rojo
Aquí, bajo tierra, sin luz
Ya no escucho la campana
Nunca la escuche
Entre escombros y tu grito
Se me va la guerra, se me va la vida.

De "Las últimas orejas que solo escuchaban”

2005 Tel Aviv, Sarah Gelb.

 

 

 

"האוזניים המאוחרת האזנה בלבד"

אם היינו חיים מרחקים
ספינות קרב באבק
אתה מאמין באלוהים שלי ולא
בגין לאמץ
לאט, לאט
הדם נשפך
החיים קצת עוזב הוא הולך

הפעמון האחרון התקשר
אף פעם לא שמעתי
ואתה ואני, אויבים
גוסס
החיבוק העור זה חד פעמי
הפעמון כבר מבודדת

אם העיניים שלך הן לבכות
שלי הם כאבים
מה אנחנו מפסידים
בגלל הזיכרון הוא להיוולד
בתקופות של שניות
ולתת סיפור עם הנהר שלך

אנחנו כבר מנוגדות זרמי
עכשיו זה כל האדום
כאן, מתחת לאדמה, ללא אור
אנחנו כבר לא שומע את הפעמון
אף פעם לא שמעתי
הריסות לך לצרוח
אני מאבד את המלחמה שלי, החיים שלי.

של "האוזניים מקשיב האחרון בלבד"

2005 בתל אביב, שרה גלב.